אילו החרדה יכלה לדבר

בין יתר הרגשות שאנו חווים במהלך חיינו אנו חווים גם חרדה. בעוד את האהבה והשמחה אנו מקבלים במאור פנים, מהחרדה, ומרגשות אחרים אנחנו רק רוצים להיפטר. למה זה ומה הייתה החרדה אומרת על זה אילו יכלה לדבר? שיחה דמיונית בין רגשות שמרגישה לגמרי אנושית.

יום אחד ישבו לשיחה מלב❤ אל לב💚 כל הרגשות. היה דו-שיח ממש מעניין. כל רגש שיקף את עצמו ואת היחס האנושי כלפיו.

אמרה האהבה במאור פנים: "יש בתוכי כל כך הרבה אהבה. לא משנה כמה אני מעניקה ממנה לאחרים, היא מחזירה לי כפליים."

השנאה בפנים אדומות אמרה: "איך זה יכול להיות שמחזירים לך אהבה? אין כזה דבר 'אהבה'."

אמרה השמחה בפרצוף זורח: אני מאושרת. רוב האנשים מקבלים אותי למרות שיש כאלה שכשאני מגיעה אליהם הם לא מאמנים בי ודוחים אותי."

העצב אמר בקול נכאים: "אני אומנם בוכה ומעיק אבל כשאנשים עוטפים אותי, מחבקים אותי ומאפשרים לי להביע את עצמי זה גורם לי להשתחרר ולהם זה עושה טוב.

הפחד אמר בקול רועד: "אנשים זקוקים לי כי אני שומר עליהם. זה התפקיד שלי. ובכל זאת, אנשים לא ממש מעריכים אותי. תמיד מסתכלים עלי כאילו ראו משהו "מפחיד". אני מרגיש שלא מבינים אותי נכון."

האמפטיה אמרה בחביבות: "אותי הבריות דווקא מחבבות."

הכעס הטיח בזעם: "בזכותי נעשו שינויים בהיסטוריה. אני מניע אנשים לעשות שינויים. הבעיה היא שאנשים נוטים להחזיק בי קצת יותר מידי זמן ממה שדרוש. הם לא מבינים שזה מכביד עלי ועליהם."

הקנאה, ירוקה כתמיד, אמרה: "אני לא רוצה את מה שיש לי. אני רוצה את מה שיש לאחרים." והאומץ, בחזה נפוח, אמר: "אני גיבור! כולם מעריצים אותי. אני מכיל את כולכם. כמו שאתם ללא יוצא מהכלל. נותן ומאפשר לעצמי להרגיש את כולכם כי כולם חשובים לי. כי חברים יקרים אם מישהו מכם היה חסר לי לא הייתי יכול להיות אני ה'אומץ'."

כשהגיע תורה של החרדה היא נזרקה על הרצפה והתחילה לבכות ולבכות😢.  כולם קמו ובאו להרים אותה, לנחם אותה, לנסות להרגיע אותה ואז השמחה😀 ,שלא הבינה מה קורה, שאלה אותה: "למה את בוכה?" מיררה החרדה בבכי ואמרה: "כי אף אחד לא אוהב אותי. כולם דוחים אותי, נלחמים בי, רוצים לגרש אותי…"

"אז מה את רוצה, מה את מבקשת?" שאלו אותה הרגשות האחרים. "אני?", השפילה מבטה החרדה ואמרה בשקט "אני רק רוצה שיחבקו אותי. שיקבלו אותי. כי גם אני חלק ממשפחת הרגשות".

בכל אחד מאתנו קיימים כל מגוון הרגשות. חלקם רגשות שאנו חיים אתם בשלום ובשלמות, וכמונו, גם הסובבים אותנו והחברה כולה חיה אתם בשלום ובשלמות. נכנה אותם 'רגשות מקרבים'.

לעומת הרגשות המקרבים, אנו חווים גם רגשות אחרים. רגשות שאנו לא רוצים לחוות אותם. רגשות שאנו נלחמים בהם. נאבקים בהם ומסרבים להרגיש אותם. רגשות כמו: כעס, פחד, שנאה וקנאה. רגשות אלו גם הם חלק מאתנו. כשאנחנו לא מקבלים אותם ולא אוהבים אותם אנחנו בעצם לא מקבלים ולא אוהבים את עצמנו. ככה נולדים להם תסכולים וקונפליקטים.

ההכרה ברגשות אלו ונתינת להם מקום גורמת לזה שנזדקק להם פחות. ברגע שאנחנו מקבלים אותם כחלק ממשפחת הרגשות אנחנו פחות צריכים אותם כדי להגדיר את מי שאנחנו, כך נפתח מקום בתוכנו לרגשות כמו אמפטיה, רוגע, שמחה ואהבה.