הקשר הזוגי כראי לעצמנו

הקשר הזוגי, בחברה המערבית הדמוקרטית בה אנו חיים, אינו אילוץ, כפייה או בחירה לא מודעת.

רובם המכריע של הזוגות שחיים ביחד לא עשו זאת מחוסר ברירה.

הם התלהבו, התאהבו ובחרו במודע לחיות ביחד.

אז איך קורה שכל כך הרבה זוגות מוצאים עצמם בשלב זה או אחר בחיים, במשבר?

אם תיקחו זוג במשבר ותשאלו אותו מה הוא אוהב אצל הצד השני, תתפלאו לקבל רשימה לא קטנה של תכונות וערכים שהם מאוד אוהבים האחד אצל השני.

מן הסתם אותם תכונות שגרמו להם להימשך האחד אל השני.

אם תשאלו את אותו זוג מה הוא לא אוהב אצל הצד השני, תגלו ,לא פעם, שהרשימה קצרה בהרבה.

ומה עוד תגלו?

שמרבית הזוגות ממשיכים להתלהב ולאהוב את אותם הדברים שמשכו אותם בתחילת הקשר, והדברים שהפריעו להם בתחילת הקשר הולכים ומקבלים ממדים של מפלצת. כמו קנאה בזוגיות למשל.

בלגניסטיות? חוסר יוזמה? ביקורתיות? חוסר שיתוף פעולה? אי תמיכה? קנאה רומנטית?– כל אלו הופכים לבלתי נסבלים ממש!

האבסורד הוא? שגם תכונות שהערצנו בתחילת הקשר הזוגי, יכולות להפוך במשך הזמן למושא מריבות.

בחורה צעירה שנהנתה בתחילת הקשר מתמיכה מבן זוגה ועזרה בדברים שלא הייתה בקיעה בהם, עלולה לגלות עם השנים שהתמיכה הזו הפכה בעיניה לשליטה, התערבות והפגנת חוסר הערכה כלפיה. לעיתים זה מתבטא גם בשתיקה רועמת.

אבל אם תכונות אלו היו גלויות מהתחלה אז איך זה שבמודע בחרנו להיכנס לקשר זוגי ולחיות איתן?

הסיבה היא שבלבנו חשבנו שהתכונות האלו פשוט ייעלמו בהשפעת הצד השני.

אם אחד מבני הזוג רגוע והשני נוטה לעצבנות, אז זה שרגוע חשב שהעצבנות תעבור וזה שעצבני חשב שהשלווה הזו שמאפיינת את הצד השני – תעלם.

גם מחשבות כמו "אני אצליח לשנות אותו" חולפות לנו בראש וגם מחשבות כמו "טוב, זה שהוא כזה מבולגן זה לא כזה נורא לפחות הוא לא טיפש".

אלא שעם הזמן החוכמה לא נעלמת אבל גם הבלגן שהוא משאיר בכל מקום לא מוצא דרכו לארון לבד.

זה מתחיל לעצבן. וזה מתחיל להעיק. וזה מתחיל להרגיש כמו משהו שבשום אופן לא ניתן להזדקן אתו.

הדרך לצאת מהפלונטר היא לאו דווקא להתגרש, שהרי לא משנה במי נתאהב בפעם הבאה, גם לו יהיו תכונות שנאהב מאוד ואחרות שלא נסבול.

אם יש לנו ילדים, הדבר הופך להיות משמעותי יותר ויש לנו אחריות כבדה יותר לעבור את התהליך, הורות טובה היא תוצאה של זוגיות טובה ושני אלו הן תוצאות של דיאלוג עם הרגשות שלנו, ומודעות לכך שהאחר משקף את מה שבנו. כי הסביבה שלנו היא המראה שלנו.

הדרך לעלות את מערכת היחסים על דרך המלך

היא להבין שמה שמפריע לנו אצל הצד השני במודע, מפריע לנו בצורה לא מודעת בעצמנו. 

הקשר הזוגי הוא המראה שלנו ועל כך תיארתי גם בסרטון הבא.

שתיקות של הצד השני הם לא פעם התמודדות עם חוסר היכולת שלנו לומר מה שאנו רוצים.

העברת ביקורת של הצד השני עלינו, לא פעם מעצבנת אותנו כי בעצם גם אנחנו מוצאים את עצמנו מבקרים את עצמנו בדיוק על אותם הדברים.

מה שעוטף את עשרת הדברות לזוגיות טובה הוא ההבנה של הרגשות שלנו, ולעיתים אנו לא יכולים לראות את עצמנו כפי שהצד השני יכול לראות, במקרים כאלה גם ניתן לקחת טיפול אישי כך שמישהו חיצוני מתבונן עלינו ומראה לנו צדדים נוספים שאנו לא יכולים לראות ובן הזוג כן שם לב.

הקשר הזוגי מהווה, במקרים רבים, ראי של עצמנו

לעיתים הראי הזה מראה לנו כמה התפתחנו מאז תחילת הקשר.

ההסתכלות על עצמנו מתוך מודעות. היא זו, שבסופו של דבר, תאפשר לנו לקחת אחריות על עצמנו ועל חיינו ולשפר את מערכת היחסים הזוגית שלנו.